מחנה האמוני-לאומי הגיע לבחירות כאשר הוא מפולג, דבר שגרם לו להיתקל בקשיים רבים בעת הארבעה. ההנהגה של נעם, שהבטיחה הישגים, לא הצליחה לעמוד בציפיות המצביעים.
בעז שפירא מותח ביקורת חריפה על עופר וינטר, אשר דחה הצעות להשתלב ברשימות קיימות והתעקש להתמודד לבד. הוא מדגיש כי התנהלות זו מהווה סימן לאגו וליוהרה שמאפיינים את ההנהגה הנוכחית.
שפירא מצביע על דוידי בן ציון כדוגמה חיובית לאחראיות לאומית בעבודה משותפת, בניגוד למנהיגים שגרמו להפסדים פוליטיים.