בליל שבת, 30 באוקטובר 2026, הקיפו שוטרים את מבנה הטריבונל החוקתי של פולין. תומכי נשיא הטריבונל, בוגדן שוויינצ'קובסקי, ניסרו את הגדר בכלי חשמלי, שבעה שופטים שבחר הפרלמנט התבצרו בבניין, ונשיא פולין, קרול נבוצקי, סובב את מטוסו באמצע הדרך לסנגל, שב לוורשה והטיח בפני חלק מן השופטים שאינם שופטים כלל. לשכתו כינתה את אירועי הלילה השתלטות בכוח על איבר חוקתי. ראש הממשלה דונלד טוסק השיב בנאום לאומה שבענייני שלטון החוק לא תהיה פשרה. מי שיראה בכך רעם ביום בהיר יחטיא את העיקר. זהו פרק נוסף בסאגה בת עשור, שבה כל מחנה הפר בתורו את הכללים שבשמם הוא מוקיע את יריבו.
החטא הקדמון הכול החל ב־2015. הקואליציה היוצאת של הפלטפורמה האזרחית, בידיעה שתפסיד בבחירות, בחרה חמישה שופטים לטריבונל, שניים מהם למושבים שעתידים היו להתפנות רק לאחר כינוס הפרלמנט החדש. הנשיא אנדז'יי דודה סירב להשביע את כל החמישה. הפרלמנט החדש של "חוק וצדק" (PiS) "ביטל" את הבחירה בהחלטה שאין לה עיגון בחוקה, בחר חמישה אחרים, ודודה השביע ארבעה מהם רבע שעה אחר חצות, שעות ספורות לפני שהטריבונל אמור היה לפסוק בעניין. למחרת קבע הטריבונל ששלושה מן החמישה הראשונים נבחרו כדין ושניים לא. שלושת השופטים שהושבו במקומם של הנבחרים כדין זכו לכינוי שדבק בהם עד היום, "השופטים־הכפילים". ועדת ונציה של מועצת אירופה קבעה ששני ההרכבים, הקודם והחדש, פעלו שלא כחוקה.
מלחמת התשה בשנים שלאחר מכן חוקק PiS שישה חוקים על הטריבונל. כאשר פסל הטריבונל אחד מהם, סירבה ראש הממשלה ביאטה שידוו לפרסם את פסק הדין, המקרה הראשון מסוגו מאז 1986. פסקי דין נמחקו מאתר הטריבונל, הכפילים הוכנסו להרכבים, ובית הדין האירופי לזכויות האדם קבע ב־2021 שהרכב שבו ישב כפיל אינו בית דין שהוקם כדין. באוקטובר 2021 פסק הטריבונל שהוראות מסוימות של אמנות האיחוד האירופי אינן מתיישבות עם החוקה. מאז עומדת פולין, מן הנהנות הגדולות מתקציבי האיחוד, בהתנגשות פתוחה עם עקרון עליונות הדין האירופי.
הגלגל מתהפך ב־2023 עלה טוסק לשלטון, אירו־אופטימי עקבי המבקש להשיב את פולין לדרך הפיוס עם בריסל. ממשלתו הכריזה שהכפילים אינם שופטים, וחדלה לפרסם את פסקי הטריבונל, בדיוק כפי שעשתה שידוו, אך בהיקף רחב בהרבה. עד אוקטובר 2026 הצטברו כ־85 פסקי דין שלא פורסמו. במארס 2026 בחר הסיים, הבית התחתון של הפרלמנט הפולני, שישה שופטים חדשים. נבוצקי, שמרן ריבוני שנבחר לנשיאות ב־2025 וממשיך את הקו שנקבע ב־2021, השביע שניים בלבד. ארבעה נשבעו בפני נוטריון בפרלמנט, ובאוקטובר הצטרף אליהם חמישי, מצ'יי ברק, שטוסק עצמו כינה "יד ימינו". ועדת ונציה קבעה שתפקיד הנשיא בשבועה טקסי. הטריבונל בהרכבו הישן קבע ההפך. ב־30 באוקטובר השעתה השופטת אנה קורווין־פיוטרובסקה, הוותיקה שבנבחרים החדשים, את נשיא הטריבונל ואת סגנו, ומכאן ליל המסורים. בשבת האחרונה החריפו הדברים. נבוצקי כינס התייעצויות חירום, הנציבות האירופית קראה לו להשביע את השופטים, ושני הצדדים כינסו ל־3 בנובמבר אספות שופטים מקבילות, האחת בטריבונל והאחרת בבית המשפט העליון. הכול מתרחש בשעה שהימין הפולני עצמו מפולג. ביולי פרש ראש הממשלה לשעבר מטאוש מורבייצקי עם כארבעים חברי פרלמנט לסיעה משלו, ו־PiS צנחה לשפל של ארבע־עשרה שנה. הטריבונל הוא המעוז המוסדי האחרון שנותר בידי המחנה. הסימטריה מפתיעה. ב־2015 סירב נשיא מן הימין להשביע חמישה שופטים שבחר הפרלמנט, וב־2026 מסרב נשיא מן הימין להשביע חמישה שופטים שבחר הפרלמנט. וב־31 באוקטובר פנתה ביאטה שידוו, כיום חברת הפרלמנט האירופי, לבריסל בדרישה לדון בפגיעת טוסק בדמוקרטיה. אותה שידוו שממשלתה הייתה הראשונה שסירבה לפרסם פסק דין של הטריבונל. הכלים עוברים מיד ליד, והמוקיעים מתחלפים בתפקידיהם.
מדוע אין זו הפיכה שני המחנות מאשימים זה את זה בהפיכה. אך הפיכה היא תפיסת המדינה בכוח הזרוע, מחוץ לכל ערוץ חוקתי, תוך עקירת הבחירות. בפולין הצבא לא זז ודם לא נשפך. כל השחקנים נבחרו ופועלים מכוח פרשנות שנויה במחלוקת לחוקה. PiS הפסידה ב־2023 ופינתה את השלטון, מחנה טוסק הפסיד בבחירות לנשיאות ב־2025 וקיבל את ההכרעה, והעיתונות חופשית. יש בכך סכנה, ורוסיה, שפולין היא מטרה קבועה שלה, עשויה לנצל את הקיטוב. אבל זהו "כדורסל חוקתי קשוח", לא הפיכה. מי שמכנה כל צעד שנוי במחלוקת הפיכה מדלל את המילה עד שלא יוותר בה דבר ביום שבו יהיה בה צורך באמת. ולכן יש להתבונן בפולין לא כהפיכה, אלא כשיעור.
השיעור לישראל פולין שימשה מראה לוויכוח הישראלי מאז 2023. מתנגדי הרפורמה הניפו אותה כתמרור אזהרה, ותומכיה הצביעו על כך שבפולין, כבגרמניה וכברוב הדמוקרטיות, הנבחרים בוחרים את שופטי בית הדין החוקתי. בישראל, לעומת זאת, שופטים ונציגי לשכת עורכי הדין מחזיקים חמישה מתשעה קולות בוועדה לבחירת שופטים, ומינוי לעליון מחייב שבעה קולות, כך שלשופטים וטו בפועל. והציר זהה. בפולין, כמו בישראל, עומדים זה מול זה מחנה הרואה בבית המשפט ובסטנדרטים המערביים מגן על החירות, ומחנה המבקש להעמיד במרכז את הזהות הלאומית ואת הכרעת הרוב הנבחר. המאבק על השופטים הוא בעצם מאבק על השאלה של מי הערכים יהיו ערכי המדינה כשאין הסכמה. אלא שבפולין כל מחנה מחזיק במוסד נבחר, ממשלה מול נשיא, ואילו בישראל ניצב הדרג הנבחר מול גוף שאיש לא בחר בו ושבוחר בעצמו את יורשיו. במובן זה המצב הישראלי חמור מן הפולני. העימות בין שר המשפטים יריב לוין לנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שאינם מכירים זה בסמכותו של זה, הוא הגרסה הישראלית של ליל המסורים. ההבדל עמוק יותר. לטריבונל הפולני סמכות כתובה בחוקה קשיחה. בישראל נולדה הביקורת השיפוטית מתוך פרשנות, ובשיטת משפט מקובל, שבה הלכת העליון מחייבת כל בית משפט אחר, כל פסק דין עקרוני הוא גם נורמה. ומאחר שהכנסת היא בית יחיד, בלא סנאט ובלא נשיא בעל וטו, ממלא בית המשפט בעיני תומכי הרפורמה תפקיד של בית שני שאיש לא בחר בו. דווקא משום שאין בלמים אחרים, אסור שהבלם היחיד יבחר את עצמו. פרשת סמי אבו שחאדה ממחישה זאת. ועדת הבחירות פסלה אותו, ברוב של 31 מול 4, בשל מאמר שפרסם יום לאחר טבח שמחת תורה, והיועצת המשפטית ראתה בו תמיכה במאבק מזוין. בית המשפט העליון הודיע לו שרוב ההרכב נוטה לאשר את הפסילה והמליץ לו לפרוש. הוא פרש, והשאלה העקרונית שהעמידה המדינה, אם די בראיה חמורה אחת, נותרה בלא הכרעה. באותו יום ביטל בית המשפט את פסילת עופר כסיף ושתי הרשימות הערביות. מבקרים בציבור הדתי־לאומי מזכירים שב־2019 פסל אותו בית משפט את מיכאל בן ארי, ובאותו פסק דין אישר את הרשימה הערבית ואת כסיף. אין כאן טענה על כוונותיו של שופט כלשהו, אלא על תוצאה מצטברת שהציבור רואה. כשבית משפט נתפס כמודד במידה אחת את האחד ובמידה אחרת את רעהו, נפגע האמון בו, כפי שקרה בפולין. שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, הציע ב־2023 לאפשר ביטול חוק רק אם הוא סותר סעיף משוריין בחוק־יסוד, ורק פה אחד. אפשר לחלוק על הצעתו, אך עיקרה הוא הלקח הפולני. לקשור את הביקורת השיפוטית לטקסט כתוב שקבעה הכנסת, ולא לשיקול דעת שבית המשפט מעצב לעצמו. ויש גם שורש עמוק יותר. "דינים" נמנית עם שבע מצוות בני נח (סנהדרין נו ע"א), קל וחומר בישראל, שנצטוו "שופטים ושוטרים תתן לך" (דברים טז, יח), ושלוש פעמים ביום מבקשים "השיבה שופטינו כבראשונה". הושבת שופטים היא מצוה המוטלת על הציבור כולו, ואין להפקירה בידי קבוצה הסוגרת על עצמה. המתנגדים יאמרו שפולין היא בדיוק האזהרה מפני פוליטיזציה של מינויים, שלישראל אין בלמים אחרים מלבד בית המשפט, שוועדת ונציה ממליצה על רוב מיוחס ולא על שליטת הקואליציה, ושבאותו פסק דין של 2019 אושר גם איתמר בן גביר. הם יזכירו שלוין, כמו נבוצקי, השתמש בסמכות פורמלית כדי לחסום מינויים. והציבור, כפי שהראו בחירות 27 באוקטובר, חצוי. פולין מלמדת שמאבק על בתי משפט אינו נגמר בניצחון אלא בהתשה. כל צד שקיווה לתקן את הטריבונל בכוח רוב רגעי הוריש ליריבו את הכלים לעשות כמותו. הלקח לישראל כפול. יש לתקן את מנגנון הבחירה, כך שהשופטים לא יבחרו את עצמם והנבחרים יישאו באחריות. אך יש לעשות זאת בכללים ברורים, משוריינים ומוסכמים ככל האפשר, שאם לא כן, חלילה, יבוא יום והמסורים ינסרו גם את הגדר שבירושלים. ולמען הסר ספק, ובעיקר לטובת קוראים שקדנים במיוחד בשירותי הביטחון, אבקש להבהיר. המסורים במאמר זה הם מטפורה ותו לא. אין בדברים, חלילה, שום קריאה לפגוע בגדר, בבניין או בשופט כלשהו, ואני מתנגד לכך בכל תוקף. אני מתנגד לכל אלימות ולכל קיצוניות, מכל צד שהוא. גדרות בית המשפט העליון בירושלים ראוי שיישארו בדיוק במקומן. את הרכבו, לעומת זאת, מותר לשנות, בכנסת, בהצבעה, ברוב ובשקיפות, כפי שעושים בכל דמוקרטיה. השופטים יכולים לישון בשקט. הכלי היחיד שאני ממליץ עליו הוא עטו של המחוקק, לא מסור.
הפוסט מה קרה ב"ליל המסורים" בוורשה, ואיך זה קשור לשמחה רוטמן? הופיע לראשונה ב-בשבע.