הבלוגר המרוקאי הפופולרי האח ראשיד: הבחירות בישראל: אופרת הסבון האהובה על העולם הערבי
זוכרים את התקופה שבה אופרות הסבון המקסיקניות כבשו את מרוקו בשנות ה-90? סדרות כמו "את או אף אחת", "גואדלופה" ואחרות, שדובבו לערבית, הצמידו מיליוני מרוקאים למסכי הטלוויזיה. כולם צפו בהן. כולם דיברו עליהן.
כעבור שנים, אופרות הסבון הטורקיות יצרו את אותה התופעה בדיוק.
אבל מדוע אנשים היו מרותקים כל כך לסיפורי אהבה, שברון לב, בגידות ותשוקה?
שמתי לב לתופעה מעניינת בקרב אנשים שהכרתי באופן אישי: רבים מהם צפו בסדרות משום שחייהם שלהם היו נטולי האהבה והרומנטיקה שראו על המסך.
הם ייחלו לכך שמערכות היחסים שלהם ייראו כמו סיפורי האהבה הבדיוניים האלה. באמצעות הדמויות על המסך הם חיו את החלומות והפנטזיות שלהם.
הטלוויזיה העניקה להם עולם מקביל, שבו יכלו לחוות את מה שהמציאות מנעה מהם.
ועכשיו הביטו בהתעניינות העצומה של העולם הערבי בבחירות בישראל.
אני מזהה כאן בדיוק את אותה התופעה.
הבחירות בישראל הן אופרת הסבון הפוליטית של העולם הערבי.
מיליונים עוקבים אחר כל התפתחות, כל משא ומתן קואליציוני, כל שערורייה פוליטית וכל עימות שבו מעורב נתניהו.
הם שונאים את "הנבל", נתניהו. הם מעודדים את האופוזיציה. הם חוגגים את התחזקותן של המפלגות הערביות. הם מפנטזים על היום שבו נתניהו יאבד את השלטון.
אבל מאחורי כל ההתרגשות הזאת מסתתר משהו עמוק הרבה יותר.
הם צופים בדמוקרטיה משום שאין להם אחת כזאת.
עבור רבים מהצופים החיים תחת משטרים אוטוריטריים, הבחירות בישראל מציעות דרמה פוליטית שמדינותיהם כמעט לעולם אינן מספקות: תחרות אמיתית על השלטון, אופוזיציה שמסוגלת להדיח ראש ממשלה ומשא ומתן קואליציוני שבאמת קובע מי ינהל את המדינה.
בדמיונם הם מצביעים נגד נתניהו, משום שבמציאות אין להם אפשרות להצביע נגד השליטים שלהם.
וזו האירוניה הגדולה.
הם מתווכחים בלהט על השאלה מי צריך לשלוט בישראל, בזמן שאין להם כמעט שום השפעה על זהותם של השליטים בארצותיהם.
הם חוגגים את מנהיגי האופוזיציה בישראל, שמאתגרים את נתניהו, בעוד שמנהיגי האופוזיציה בארצותיהם נמצאים בכלא, בגלות, או ממלאים תפקיד של רהיט דקורטיבי בפרלמנטים של הדיקטטורים שלהם.
הם חולמים שנתניהו יפסיד בבחירות, בזמן שהדיקטטורים שלהם ממשיכים לנצח עם 99% מהקולות.
וזו הסיבה שהבחירות בישראל מזכירות לי את אופרות הסבון המקסיקניות ההן.
האישה שמעולם לא חוותה אהבה בכתה מול סיפורי האהבה הבדיוניים בטלוויזיה.
והערבי שמעולם לא חווה דמוקרטיה מעודד את הישראלים כשהם הולכים להצביע.
האחת חולמת על מאהב שאין לה. השני חולם על קלפי שמעולם לא הייתה באמת ברשותו.
ומה ההבדל?
לפחות האישה יודעת שהיא צופה בסיפור בדיוני.
הצופה הערבי חושב שהוא עוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית. למעשה, הוא צופה בדמוקרטיה מתוך הכלא הפוליטי שבנו עבורו שליטיו שלו.
וכשהתוכנית מסתיימת, הישראלים מקבלים ממשלה שהם בחרו בה.
והוא? הוא מקבל עוד פרק בסדרת הדיקטטור שלו.