אשת אופוזיציה איראנית:
כשאפילו בישראל עצמה יש מי שממעיטים בערכו של ביבי, אני מניח שהיה נאיבי מצדי לצפות שחבורה של מטורפים שיעים לא תעשה את אותה טעות.
במשך שלוש השנים האחרונות הציבו גורמים ומחנות פוליטיים שונים כל מכשול אפשרי בדרכו, ובמקביל טיפחו ללא הרף את הנרטיב שלפיו ישראל שבעה מנתניהו ורוצה לראות אותו הולך. הם אפילו ערכו סקרים באופן שיצר את הרושם שזה אכן המצב.
בסופו של דבר, הם נפלו בעצמם בפח של הנרטיב שיצרו והשתכנעו שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה. מתוך האמונה שנתניהו גמור, הם פיזרו שורה של הבטחות שאפשר היה לקיים רק בתנאי שהוא באמת היה מחוץ למשחק. הם הבטיחו שלא יישבו בממשלה עם ביבי, שלא יקימו קואליציה עם הערבים ושלא יקימו קואליציה עם החרדים.
אלא שנתניהו לא גמור. הערבים, בין אם ביוזמתם ובין אם בעזרת כסף קטארי, יצאו להצביע בהמוניהם, בשיעורי שיא, וכבר אי אפשר להתעלם מהם. ובינתיים, סוגיית החרדים נותרה בלתי פתורה. הקמת קואליציה עם כל אחת מהקבוצות הללו פירושה הפרה של לפחות אחת מההבטחות שניתנו.
נתניהו, בינתיים, יכול להישען לאחור ולצפות באלה שעד אתמול כמעט חגגו סביבו את מותו הפוליטי המתקרב, כשהם נאבקים כעת על אמינותם שלהם.
וכל זה קורה למרות העובדה שממשלתו נושאת באחריות הרשמית לאירועי 7 באוקטובר.
נתניהו הוא כמו אחד מאותם נהגי מרוצים, שבמהלך דריפט מאבדים לרגע את אחיזת הגלגלים האחוריים בכביש וגולשים אל השוליים, אבל איכשהו מצליחים להשתלט מחדש על המכונית ולחזור לאספלט, גם אם בדרך הם מעלים ענן עשן צמיגים.
בלי קשר לדעה של מישהו עליו, נתניהו כבר הפך לחלק מההיסטוריה העולמית — חריג יוצא דופן שמוכיח עד כמה אפשר לחרוג מכל כלל.