כשאני מגיעה לריאיון עם פיודור נתנאל בזובוב, אני מזהה את דמותו הצבעונית מרחוק: קסקט צבעוני, בגדים בהדפסים בולטים ולא שגרתיים – בקיצור, טייפ קאסט של אומן. אלא שבזובוב איננו אומן שגרתי כלל וכלל: הוא שומר מצוות ובעל דעות ימניות מובהקות, שאותן הוא מביע בפומבי ולכן הוא מודר ומוחרם מכל הגלריות החשובות לאומנות בארץ ואינו יכול להציג תערוכות של רישומיו, אף על פי שזכה בפרסים יוקרתיים על יצירתו ופרסם ספרי אומנות שזכו להצלחה. בזובוב הוא מרצה בבצלאל וב־HIT בחולון, אך בכל המוסדות הללו הוא לא זוכה לקידום או לקביעות ונשאר מרצה מן החוץ, על אף שגם בתחום הזה יש לו קבלות על מקצועיותו והצלחות מוכחות. יהיו מי שירימו גבה ויתהו האומנם מדובר בהדרה והחרמה על רקע פוליטי ודתי, או שהסיבות הן בכל זאת אחרות. בעיניי, סיפורו של בזובוב בשילוב עם הנטייה הפוליטית המובהקת של סצנת האומנות בישראל אינו מותיר מקום לספק. ספר לימוד שהפך לרב־מכר בזובוב נולד בקייב, בירת אוקראינה. "בגיל 15 עברנו לסנט פטרבורג, לנינגרד דאז, בעקבות אסון צ'רנוביל", הוא פותח. "קייב נמצאת במרחק 100 קילומטר מצ'רנוביל והוריי פחדו והחליטו לעזוב. האישיות שלי כיוצר התגבשה בעיר הגדולה ברוסיה. למדתי שם רישום במגמה של ציורי קיר, וביקרתי בלי סוף במוזיאונים הנחשבים בעולם, כמו מוזיאון הארמיטאז'". בשנת 1990 עלתה המשפחה לארץ. "ברוסיה נחשבנו למשפחה ברוכת ילדים כי להוריי היו שני ילדים", הוא צוחק. אחיו, נחמיה בועז, גם הוא בעל תשובה כיום ומתגורר בשומרון, ועומד בראש בית הספר ובית המדרש לאומנות 'טוב ויפה' בירושלים. בזובוב הגיע לארץ עם הוריו ואחיו בגיל 19. המשפחה התגוררה כשלוש שנים בארמון הנציב, ולאחר מכן עברו הוריו לדירה בדמי מפתח בשוק מחנה יהודה: "92 מדרגות בלי מעלית. הוריי התגוררו שם 28 שנה", הוא משחזר. "ברוסיה חיינו ברווחה יחסית, אבא שלי היה עיתונאי ואמא שלי הייתה מאיירת ספרים ואומנית. גם סבא וסבתא היו וטרנים מהמלחמה והייתה להם פנסיה מכובדת. תמיד גרנו בדירות גדולות. בארץ חווינו לחץ כלכלי. אבי התחיל לעבוד בקול ישראל ברוסית של רשות השידור. הוא עבד שם יותר מ־20 שנה כעורך חדשות וקריין. אמא לא עבדה. אני זוכר שאת הטי־שרט הראשון שלי בארץ קניתי רק אחרי שנתיים". האם שמרתם על המסורת היהודית ברוסיה? "יהדות לא הייתה קיימת בבית", הוא אומר. "בקרב רוב יהודי ברית המועצות היהדות כמעט נעלמה, רובם אפילו לא היו נימולים. אני עשיתי ברית מילה רק בגיל 30 ואבי בגיל 50, אבל גדלנו באווירה של ייחודיות יהודית". כלומר? "גדלנו בתחושה שההשתייכות לעם היהודי היא ייחודית גם בלי הסברים דתיים ומנומקים. אני חושב שיהודי רוסיה פשוט לא ידעו להסביר מהי הייחודיות היהודית, מכיוון שהדיכוי של הדת היה כל כך עמוק וממושך. ידענו שצריך להתחתן עם אישה יהודייה, אבל לא ידענו למה. ההסבר שקיבלנו היה 'כדי שאחרי החתונה היא לא תקרא לך יהודי מלוכלך מאחורי הגב'. הם לא ידעו לתת הסבר אחר". כיום, המשפחה כולה חזרה בתשובה וההורים ושני הבנים מנהלים אורח חיים דתי. כאמור, בזובוב הגיע לישראל עם רקע עשיר של רישום וציור: "למדתי אומנות מגיל 13 באופן רציני", הוא משחזר. "עד גיל 13 למדתי לנגן בצ'לו, ואז באתי להוריי ואמרתי להם שאני לא רוצה להמשיך ללמוד צ'לו ושאני רוצה ללמוד לצייר. הם אמרו לי: 'תלך למורה שלך לנגינה ותגיד לה את זה'. הם ידעו שהיא תקבל את זה קשה. כשעשיתי זאת, המורה לצ'לו פרצה בבכי. הייתי התלמיד הכי טוב שלה, אבל אני נמשכתי לאומנות". בארץ הוא למד באולפן בקיבוץ צובה. הוא קיבל דחיית שירות בשל היותו עולה חדש והלך ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל במשך ארבע שנים. בגיל 25 התגייס לצה"ל ושירת כמש"ק תחזוקה. מדוע החלטת ללמוד עיצוב תעשייתי אם לפני כן התמקדת ברישום? "המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל הייתה מחלקה מקצועית ועניינית, זו מחלקה שמאוד קשה להכניס לתכנים שלה פוליטיקה. שאר המחלקות היו מאוד פוליטיות ולא אהבתי את זה", הוא מסביר. "לאחר לימודיי עסקתי בעיצוב תעשייתי והתפרנסתי מזה, אבל בסופו של דבר תחום ההתמחות שלי כיום הוא רישום ואני מלמד רישום למעצבים. פיתחתי שיטה שהכניסה היבט טכני ושיטתיות לתחום, מה שלא היה בארץ לפניי. אני מלמד רישום למעצבים בשלושה מוסדות לימוד, פרסמתי שני ספרי לימוד שאחד מהם הפך לרב־מכר, וכעת אני מוציא באמזון ספר שלישי על רישום בתרגום לאנגלית ולספרדית". אמרת שכשהגעת לבצלאל בשנות ה־90 גילית שיש הרבה פוליטיקה שמתערבבת באומנות. האם כבר בשנים הללו האווירה שם הייתה פוליטית? "כשנכנסתי ללמוד בבצלאל ב־1991, רוב הסטודנטים היו בני קיבוצים ובעלי דעות שמאלניות. אבא שלי הצביע ל'תחיה' וגם אני הגעתי עם עמדות ימניות. קשה שלא להיות ימני כשאתה מגיע מברית המועצות ורואה את תוצאות הסוציאליזם של השמאל. בבצלאל לא הסתרתי את דעותיי והתווכחתי הרבה עם חבריי ללימודים, בגלל זה הייתי די מבודד חברתית מהיום הראשון ללימודים. בתקופת הגירוש מגוש קטיף היה ראש מחלקה שארגן תערוכות, והוא פסל עבודות רק כי היה בהן צבע כתום. "היה לי בבצלאל מרצה ממוצא רוסי, אומן מוכר שנפטר לא מזמן. חיבבתי אותו מאוד, אבל זכורה לי התשובה שלו לשאלתי 'למי אתה הולך להצביע?'. הוא אמר 'כנראה למערך'. הייתי מופתע מאוד ושאלתי מדוע, לא יכולתי לדמיין שבן אדם שפוי יכול להצביע לשמאל. ואז הוא אמר 'נמאס מכל הפלבס האלה', והתכוון למונח פלבאים – פשוטי העם, שלא השתייכו למעמד האצולה השולט ברומא העתיקה, הפטריקים. אז הבנתי שהמקור של הדעה הפוליטית הוא הרבה פעמים מעמדי וחברתי ולא בהכרח אידאולוגי". אחרי השחרור מצה"ל הוא החל לעצב מוצרים כמעצב תעשייתי עצמאי. כמו כן לימד בבית הספר המקצועי לאומנות ולעיצוב 'ויטל', שלימים התמזג עם מכללת שנקר. "ב־2004 קיבלתי, יחד עם שותפי דאז, את פרס משרד התרבות לעיצוב על מכלול הפעילות של המשרד שלנו. הצגנו בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל, כולל במוזיאון תל אביב. זה הפרס הכי חשוב בתחום העיצוב שקיים במדינה. בעקבות הפרס הצגנו תערוכה במוזיאון תל אביב, ואז הוזמנתי ללמד בבצלאל. במקביל לימדתי במוסדות נוספים כמו HIT בחולון ובסמינר הקיבוצים. הפרס של משרד התרבות לעיצוב נחשב כמו פרס ישראל בתחום. חתני הפרס זוכים בדרך כלל לקביעות ולקידום באקדמיה. אני היחיד מהזוכים שאין לו אפילו קביעות", הוא אומר. האם אתה סבור שזה בשל דעותיך הפוליטיות והיותך אדם דתי? "לדעתי כן. כאמור, אני בין חתני הפרס היחידים שעדיין נותרו במעמד של מרצה מן החוץ, למרות שאני מביא תוצאות טובות מאוד כמרצה וכמנחה פרויקטי גמר, תפקיד שעשיתי במשך שנים רבות עד שהדיחו אותי ממנו. מדירים אותי גם מתפקידים אחרים. אני לא חושב שמישהו יכול לטעון שזה בגלל חוסר מקצועיות, כישרון או קבלות בתחום. הצגתי בהמון תערוכות אישיות וקבוצתיות, פרסמתי שני ספרים וזה מאוד נדיר. אני מכיר מעט מאוד מרצים בתחום שפרסמו ספר אחד, ואני פרסמתי שני ספרי לימוד, שאחד מהם היה לרב־מכר ונמכר בשתי מהדורות. את הספרים פרסמתי בהוצאה עצמאית, אבל כיום הם חלק מהספרייה הלאומית. "אפשר לומר שגרמתי לסוג של מהפכה בתחום הרישום, כי פיתחתי שיטה שסייעה למעצבים להתמקצע בתחום הרישום. לפני זה הדעה הרווחת לגבי רישום הייתה שאו שיש לך את זה או שאין לך את זה, וכשאני הכנסתי את ההיבט הטכני הרבה אנשים גילו שיש להם את זה אפילו שהם לא החזיקו עיפרון מימיהם". הניצחון בתביעת הדיבה הפך להפסד כאמור, בתחילה הוא עבד כמעצב עצמאי, אבל עם הזמן היקף העבודה שלו כמרצה גדל ובזובוב הפסיק לעסוק בעיצוב מוצרים באופן פעיל והתמקד בעיקר בהוראה ובפיתוח תהליכים צורניים בעיצוב. הוא בן 55, נשוי לדנה, אדריכלית בכירה, ואב לשני בנים ובת בני 18, 16 ו־10. כיום הם מתגוררים בחולון אבל במשך שנים רבות חיו בתל אביב, בשכונת שפירא. "שנה אחרי שעברנו לשכונת שפירא התחילה תופעת ההסתננות מאריתריאה והרגשתי שזה משפיע על אופי השכונה והאווירה שלה. התחלתי לשתף חומרים ומאמרים נגד ההסתננות, לא על בסיס צבע עור אלא נגד עצם התופעה. אני גם נגד הסתננות מאירופה, לצורך העניין", הוא מבהיר. "בשנת 2019 אומנית מוכרת בשם זויה צ'רקסקי, אשר נשואה למהגר מניגריה, נתקלה במאמר ששיתפתי. היא כתבה פוסט בפייסבוק ואמרה ש'אם היטלר היה מתקבל לאקדמיה הלאומית בווינה, היו קוראים לו פיודור בזובוב'". בזובוב תבע אותה על הוצאת דיבה וזכה במשפט, שבו נפסק שצ'רקסקי תשלם לו פיצויים בסך 30 אלף שקלים. "בתוך יומיים פעילי שמאל אספו למענה את כל הכסף, ואילו אני בעקבות המשפט הפכתי לפרסונה נון גראטה בעולם האומנות. גם קודם לא נתנו לי יותר מדי הזדמנויות, כי כאמור הייתי תמיד מזוהה פוליטית, אבל האירוע הזה סגר בפניי את כל השערים. כיום, אף גלריה נחשבת בתל אביב לא תציג אותי או תניח לי להתקבל לתערוכה, לא בגלל איכות היצירה אלא בגלל שאני לא שייך למחנה הפוליטי הנכון". עד כמה זה מתסכל אותך? "זה בהחלט מתסכל ליצור למגירה", הוא מודה. "אחרי שנים של עיסוק בעיצוב, ב־2012 חזרתי לצייר. היה לי רעיון לסדרה של פורטרטים, אבל לא של בני אדם אלא של חפצים דוממים. בעקבות הסדרה נבחרתי כמה פעמים להציג ביריד האומנות הכי גדול בארץ בשם 'צבע טרי'. יש שם חממת אומנים שאליה נבחרים כ־50 אומנים מתוך אלף. ביריד הראשון מכרתי לאוסף שיף, שהוא אוסף מאוד חשוב של אומנות פיגורטיבית ריאליסטית. בדרך כלל, מי שקונים ממנו לאוסף שיף יכול גם לזכות בפרס שיף, שהוא אחד הפרסים הנחשבים במוזיאון תל אביב, ואז הוא גם מציג את יצירותיו במוזיאון תל אביב. אבל איתי ניתקו קשר. גם כשיש קול קורא לתצוגות ותערוכות, העבודות שלי תמיד נפסלות. אני מבין דבר או שניים גם בעיצוב וגם באומנות, וברור לי שזה לא בגלל האיכות הירודה של היצירה אלא בגלל שאני לא מאנ"ש. בברית המועצות היה מושג של 'קרוב סוציאלית', אני לא קרוב סוציאלית והפסילה היא על רקע מעמדי וחברתי". האם יש ניסיונות ליצור זירה אומנותית אלטרנטיבית שבה גם אומנים ימנים ודתיים יוכלו לקבל הכרה וביטוי? "אחי, נחמיה בועז, מנהל את בית הספר והמרכז לאומנות 'טוב ויפה' בבניין שערי צדק הישן בירושלים. הוא מנסה לבנות סצנה אלטרנטיבית בירושלים, ושם הוא גם ארגן לי תערוכת יחיד לפני כארבע שנים. כרגע אין ממש אומנות בימין ואני לא חושב שיש גם אומנות יהודית, ייקח הרבה זמן עד שזה יתממש. התרומה האישית שלי לעולם האומנות היהודית היא שעל כל ציור שלי אני רושם תאריך עברי – חודש ושנה. יש לנו לוח שנה משלנו, זמן משלנו. כל העולם חי לפי הלוח הגרגוריאני, ואני חי את שני העולמות". הקולגה כתב: "תסתום" ספר על תהליך החזרה בתשובה שלך. "מאז שעליתי לארץ ידעתי שמתישהו זה יקרה, כי הנוכחות שלנו כאן מבוססת רק על דבר אחד – זכות אבות, אבל היה לי מאוד נוח להיות חילוני", הוא מחייך. "אתה פותח מקרר ואוכל מה שבא לך בלי לברך, נוסע בשבת, מדליק טלוויזיה. בשלב מסוים החלטתי שאני עושה את זה, זה היה במקביל לתחילת הקשר עם אשתי. בהתחלה זה היה לה מאוד קשה, כי היא פגשה אומן חילוני עם שיער ארוך ובלי כיסוי ראש ואז התברר לה שאני חוזר בתשובה. ניהלנו שיחות והבהרתי לה שאני לא אכפה עליה שום דבר והיא קיבלה את זה. כיום היא מסייעת לי בכל מה שהיא יכולה והילדים לומדים במסגרות דתיות". כשאני שואלת אותו על לימוד תורה, הוא אומר שזה תחום שהוא באופן מודע שומר על אש קטנה: "אני יודע שאם אתחיל ללמוד, זה יסחף אותי לחלוטין ולא אוכל להתמקד ביצירה, אז אני לא לומד באופן קבוע. אח שלי הוא תלמיד חכם, אבל אני באופן מודע שומר את עצמי פנוי ליצירה. אני מרגיש שלימוד תורה רציני דורש השקעה של זמן ואני חושש שזה ישאב אותי פנימה, אז אני שומר את זה על אש קטנה – קורא את פרשת השבוע, מקפיד על פרקטיקה יומיומית, תפילות, ברכות, שבתות וחגים. אני אורתודוקס לכל דבר, החיבור לעולם היהודי הרחיב לי את הספקטרום והרווחתי ממנו המון. הקשר הזה למסורת בת אלפי שנים הוא רווח טהור. אני מאושר כל יום שאני חוזר מבית הכנסת, מאושר לחגוג את החגים. בשבילי, אין כמו החוויה של תפילות יום כיפור בבית הכנסת, מי שלא חווה את זה מפסיד". כשבזובוב הבין שהקידום שלו באקדמיה נחסם ושכנראה עד הפנסיה יישאר מרצה מן החוץ, הוא למד לתואר שני בחינוך ולתעודת הוראה: "לימדתי בכמה תיכונים, ולאחרונה אף התפטרתי מסמינר הקיבוצים כדי להתפנות לתפקיד רכז מגמה לעיצוב מוצר בבית הספר קוגל בחולון. אני בונה בבית הספר מחלקה לעיצוב מוצר". ב־2008 הקים בתל אביב בית ספר לרישום וציור אקדמי בשם 'נקודת מגוז' שכיום מתנהל און־ליין בקורסים דיגיטליים לרישום ועיצוב. האם בשלב מסוים חשבת להפסיק להתבטא פוליטית כדי שתוכל להתקדם? "לא, וזה גם לא היה עוזר לי כי ברגע שסומנת אין דרך חזרה". במהלך המחאות נגד הרפורמה המשפטית מרצים בבצלאל ניסו לארגן בקבוצות הווטסאפ של המחלקה יציאה להפגנות מחאה. בזובוב מיד כתב שזה "ניצול של משאב אדמיניסטרטיבי שלא נכון להפוך אותו למקום שדואג להתארגנות להפגנה". "התפתח דיון ואחד המרצים האחרים, שהספיק אפילו להיות תלמיד שלי, כתב לי 'אנחנו מנסים להוריד את הממשלה הזאת. אם אתה לא נרתם למאמץ אז תסתום'. אף אחד לא קרא לו לסדר או אמר לו להתנצל ולשמור על תרבות דיבור כשהוא כתב 'תסתום' למורה שלו לשעבר ולקולגה. עד היום אני לא מדבר איתו ולא לוחץ לו יד. מבחינתי הוא לא קיים יותר". כשפרופסור מוכר ומוערך מבצלאל ניסח מכתב לסטודנטים על "כוחות אפלים" וקרא למחאה בתפוצה מוסדית, ביקש בזובוב לפרסם מכתב תשובה בתפוצה המוסדית וסורב. "בתגובה, שלחתי את המכתב באופן עצמאי לסטודנטים שלי", הוא מספר. "המכתב התפרסם ב'מקור ראשון', זכה להדהוד ברשתות ובתוכנית של אראל סג"ל בערוץ 14, ועורר סערה גדולה במוסד. סטודנטים רבים ניגשו להודות לי על האומץ להתבטא". גם במהלך 2025 הוא פרסם מכתב למרצים ולסטודנטים וקרא להם שלא לפחד להביע דעות ימין. כיצד אתה מגדיר את הזהות הפוליטית והחברתית שלך כיום? "אני מגדיר את עצמי כמתמזרח, שזה ההפך ממשתכנז. ברגע שאתה שומר מצוות, לא תומך בפרוגרס ולא מצביע שמאל, אתה שייך מבחינה חברתית ומעמדית ל'עמך'. אני מחובר יותר לעם ישראל, פוגש אנשים שונים בבית הכנסת, מה שהמרצים מבצלאל לא מכירים, כי הם חיים בבועה שלהם ורואים רק אנשים כמוהם. אני גם ביביסט שחושב שנתניהו הוא מדינאי דגול, אני פוחד אפילו לדמיין שמישהו אחר היה במצב הזה במקומו", הוא מצהיר. "בנוסף לכך, הבנתי שאם אשתתק לפרק זמן ארוך יפטרו אותי תחת התירוץ של 'שינוי בתוכנית הלימודים'. לכן הפכתי את זה לטקטיקה: פעם בתקופה אני חייב להתבטא פוליטית ולתחזק את זה, כדי שיהיה ברור שהם לא יכולים לפטר אותי על רקע פוליטי כי זה יהיה בוטה מדי. מבחינתם אני נטע זר ובאג במערכת. כשמישהו מעלה בקבוצה דיונים פוליטיים אני עונה מיד. כשפרופסור אחד כתב ביום השואה על 'הלקחים מהשואה לימינו', כשהוא מכוון לנאצי הקטן שיש בכל אחד מאיתנו, כתבתי שיש לי כמה רעיונות למסקנות משלי ושאלתי האם לשתף בהן ומיד הדיון נגמר". במקרה אחר, לקראת הבחירות, שיתף פרופסור מאמר של חוקרת ערבייה ממכון ון ליר. בזובוב בתגובה העלה בקבוצה תמונה של אמין אל־חוסייני עם היטלר וכתב: "זה מה שצריך לזכור". "גם במקרה הזה הדיון נגמר באופן מיידי". יוצא לך לנהל שיחות אישיות עם קולגות על הנושאים האלה? "מדי פעם. מרצה אחד פנה אליי בפרטי בעקבות משהו שכתבתי ובו טענתי שאין דבר כזה 'טרור יהודי', יש רק קמפיין נגד טרור יהודי. הוא ניסה להוציא ממני גינוי והביא ציטוטים של הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד. עניתי לו שהם כולם בוגרי קרן וקסנר ומבחינתי הדברים שלהם לא שווים כלום. ואז הוא שלף קלף ואמר שבמשפחה שלו היו חמישה נספים בשואה ולמרות זאת המורשת שלהם היא לקבל את האחר. עניתי לו שבמשפחה שלי היו עשרה נספים בקייב, מתינוקות עד זקנים שקבורים בבאבי יאר, והמורשת שלי היא שאם מישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותך – תהרוג אותו קודם". "לא צריך להפעיל מסננת" עד כמה העלבון והתסכול מכך שדלתות רבות סגורות בפניך בשל דעותיך נוכחים בחייך? "העלבון הזה מתעורר מדי פעם", הוא אומר בכנות. "למשל, כשאני רואה קולגות צעירים ממני מקבלים פרופסורה, ואני נשאר מורה מן החוץ ויש עליי חרם. אבל אני לא מתמקד בזה ולא מרוכז בעלבון. שאלו אותי למה לא עברתי לחו"ל כדי לעשות קריירה, והתשובה שלי היא שבעיניי קריירה בחו"ל הופכת אותך קודם כול למהגר, ואני אף פעם לא הרגשתי מהגר בארץ ולא רציתי להיות במצב הזה". יחד עם העלבון, הוא גם מודע לכך שהסטטוס האקדמי שלו מאפשר לו גם הרבה חופש: "באחת מהפגנות הימין בירושלים פגשתי בחור בערך בגילי, מורה בבית ספר, שסיפר לי על ויכוחים סוערים שהוא מנהל בחדר המורים. נסענו יחד ברכבת ודיברנו. אחרי כמה זמן נפגשנו שוב בקפיטריה במכון הטכנולוגי חולון. הוא שאל אותי אם אני חבר סגל, ועניתי לו שאני מורה מן החוץ. הוא אמר לי: 'מזלך. אם היית פרופסור היית חושש לאבד את זה ולא היית מתבטא בחופשיות'. פתאום הבנתי שזה בעצם סוג של מתנה, ככה הקדוש ברוך הוא שומר עליי, כי אני לא צריך להפעיל מסננת ולחשוב מה מותר או אסור לי להגיד כדי לא לאבד את הסטטוס. אין לי סטטוס, ולכן אני משוחרר וחופשי. אני רואה פרופסורים אחרים שיוצאים מהארון הפוליטי שלהם רק לקראת הפנסיה, כשכבר אין להם מה לאבד". האם אתה מרגיש שהשיח והאווירה בבצלאל השתנו בשנים האחרונות? "כן, השיח השתנה. פעם הסטודנטים דיברו בקול אחד או שלא דיברו בכלל. היום אני שומע בהפסקות בבצלאל שיחות אחרות לגמרי. יש אנשים שמביעים דעות ימניות – אומנם רק בשיחה שקטה עם חבר או חברה, אבל עצם זה שמישהו מדבר בקול כזה זה שינוי משמעותי שפעם אי אפשר היה לדמיין. גם העובדה שמרצים לא עונים לי בקבוצת הווטסאפ, לא מתנפלים עליי ולא קונים בהמוניהם את הסחורה השמאלנית מראה שקרה שינוי. יש עוד אחד או שניים שמתלהמים, אבל כל השאר כבר לא שם. האמת נהייתה יותר גלויה, אבל חבל שהיה צריך זעזוע עמוק מאוד בשביל זה".
הפוסט תערוכת יחיד הופיע לראשונה ב-בשבע.