זה קרה בטיול הגדול שאחרי הצבא. במשך שנה תמימה דילג הרצל ניקר ממדינה למדינה יחד עם חברתו עינב, במסע של חיפוש חוויות וריגושים. באחת התחנות בהודו, במהלך סעודת שבת בבית חב"ד המקומי, יזם השליח סבב שבו כל אחד מהחברים התבקש לשתף בנס שקרה לו בחייו. כשהגיע תורו של הרצל, הוא נזכר ברגע מטלטל משירותו הצבאי. "קרה לי נס", הוא משחזר. "מטען חבלה כבד נדרך, צלצל – ולא התפוצץ. זו הייתה כמות עצומה של חומר נפץ, משהו שהיה יכול להוריד שני אוטובוסים מלאים בחיילים. באותו רגע בכלל לא הבנו שזה נס. רק כשחזרנו לבסיס פתאום שמענו פיצוץ אדיר שנשמע כאילו היה מטרים ספורים מאיתנו. חזרנו למקום וראינו בור בעומק שני מטרים. החבר'ה ההסדרניקים אמרו לי: 'הייתה לך פה השגחה פרטית', ואני בכלל לא הבנתי על מה הם מדברים. כשהעליתי את זה בסעודת שבת אמרתי להם: 'העובדה שאני יושב איתכם כאן כעת – זה הנס האמיתי'. השליח הביט בי ואמר: 'חכה, תראה כמה ניסים עוד יהיו לך בטיול הזה'. הוא לא ידע כמה הוא צודק". "אלה לא חיילים, אלה טרוריסטים!" מהודו המשיכו השניים לנפאל, ומשם לווייטנאם, שם נתקלו לראשונה בתרבות מנוכרת ובמושג קארמה. "בכל מקום שם מזהירים אותך: תיזהר מקארמה. באמונה שלהם, אם קורה לך משהו רע – זה מגיע לך, ואף אחד לא יתערב. גם אם אדם נופל ברחוב או נפגע בתאונה – לא ירימו אותו. מצידם שתתמודד לבד. בארץ, לעומת זאת, מספיק שמישהו מגרד באוזן ומיד שואלים אותו: 'מה קרה לך אחי?' שם, בהגדרה, לאף אחד לא אכפת ממך". התחושה הקשה הובילה אותם להחלטה להימלט מהמדינה. "אמרנו לעצמנו: המקום הזה משוגע, בוא נברח. מצאנו אוטובוס זול בחצי מחיר לכיוון המדינה השכנה. עלינו עליו, וראינו בו עוד חמישה ישראלים. הנהג אמר שהנסיעה תיקח כ־11 שעות רצופות, יצא לדרך ונכנס לתוך יער עצום". לאחר כמה שעות נסיעה בסבך, העסק התחיל להשתבש. "פתאום הנהג עצר, הסתכל החוצה וראה עשרות דמויות חמושות במדים. הוא אמר לנו: 'יש פה חיילים', אבל אחד החבר'ה תיקן אותו מיד: 'אלה לא חיילים, אלה טרוריסטים!'". ניקר מסביר שמדובר בשיטה ידועה: "הם חוטפים נוסעים, שודדים את הכסף והרכוש, חופרים בור באדמה, יורים לאדם בראש ומכסים. חשבתי שהחבר'ה מגזימים, אבל ירדתי למטה ופתאום ראיתי אותם עולים לאוטובוס ומכוונים את הנשקים ישירות אלינו: 'כולם לרדת! לבוא קדימה!'. כל מחבל שעלה הצמיד נשק לראש של מישהו אחר. אף אחד לא זז, אנשים כמעט התעלפו מרוב פחד. בתוך כל זה, ראינו שהם מתחילים להעמיס ארגזים וציוד לתוך האוטובוס". האוטובוס המשיך בנסיעה כשהחמושים בתוכו, עד שנעצר שוב. "היו רגעים מתוחים, אבל החברים הישראלים ניסו להפיג את המתח. אחד החבר'ה הוציא חבילת קלפים והתחיל לעשות קסמים לאחד הקצינים. המחבל התלהב ואמר: 'בוא נרד למטה'. ירדנו, הכנו פינג'אן קפה והתחלנו לשחק איתם קלפים. תוך כמה רגעים הם כבר שתו קפה וצחקו יחד. הנוסעים האחרים באוטובוס נחרדו: 'מה אתם מתחברים אליהם? הם יהרגו אתכם!' אבל כשהמשכנו בנסיעה הם כבר התנהגו איתנו כמעט כמו אחים". אלא שאז הגיעה נקודת השבר. "אחרי כמה שעות הם לקחו אותנו לחורשה מבודדת באמצע שום מקום. הסתכלתי החוצה וראיתי שורה של בורות מוכנים באדמה. הורו לנו לרדת מיד והעמידו את כולנו בשורה: מצד אחד שורת מחבלים עם נשקים מכוונים לראש, ומצד שני הבורות. עד אותה שנייה לא ידעתי מה זו תפילה. התחלתי לדבר לעצמי בקול רם, לחשתי־צעקתי: 'אלוקים, בבקשה תעשה משהו!' באותו רגע, תוך כדי שאני מדבר, ראיתי את כל המחבלים מסתובבים פתאום, עולים בחזרה לאוטובוס, פורקים את הארגזים לתוך הבורות, מכסים אותם בלוחות ומסתלקים. החבר שעמד לידי שאל בהלם: 'מה אמרת?' ועניתי לו: 'נראה לי שהתפללתי עכשיו, אין לי מושג מה קרה פה'". ההלם היה מוחלט, אך התלאות לא תמו. "הנהג עמד שם נדהם ולא הבין איך יצאנו מזה. אבל עד שנפטרנו מהם, כעבור שעתיים עברנו תאונת דרכים קשה עם מערבל בטון. כל השמשות של האוטובוס התנפצו לנו בפנים. בתום 26 שעות מורטות עצבים של חטיפה, תאונה וחמישה פנצ'רים – הגענו ליעד. ירדנו גמורים מעייפות, אבל במקום לעצור ולנוח, המשכנו מיד במרוץ ליעד הבא". "מאיפה לבייני"שים יש כוחות?" כדי להבין את המסע הבלתי ייאמן של הרב הרצל ניקר (44), צריך לחזור אחורה בזמן. "גדלתי בראשון לציון בשכונת רמת אליהו, במשפחה חילונית־מסורתית", הוא מספר. "לכאורה הייתה שם מסורת, אבל לא הייתה בה שום מחויבות. זה היה פולקלור: קידוש בשבת כשהטלוויזיה דולקת ברקע והטלפונים באוויר, או מצות בפסח שמונחות על השולחן לצד לחם ועוגות. שום דבר שמחייב". הוריו התגרשו כשהיה קטן מאוד והוא גדל עם אימו ואחיו, כשאת העוגן המסורתי סיפקו בעיקר סבו וסבתו מצד האם. כדי להעניק לילדים התחלה חדשה, עברה המשפחה לשכונה סמוכה. הרצל הצעיר בלט כילד אנרגטי ופעלתן שלא נח לרגע. הוא היה רכז שבט בצופים, כתב במקומון מקומי והיה מעורב בכל פעילות חברתית. "תמיד הרגשתי שיש משהו בעולם, שיש איזו אמת", הוא משחזר, "אבל לא ידעתי מה היא, מי היא ומאיפה היא מגיעה". בגיל 15 פגש בבית הספר את עינב. הקשר ביניהם צמח לאהבת נעורים יציבה שליוותה אותם לאורך שנים – מחזה נדיר למדי בסביבה החילונית שבה גדל. "החברים מסביב היו מפרקים קשרים בקלות, עושים מה שבא להם, אבל אנחנו החזקנו מעמד. היינו יחד שלוש שנים בתיכון, ועוד שלוש שנים במהלך השירות הצבאי". במרץ 2001 התגייס הרצל לחטיבת הצנחנים. הייתה זו אחת התקופות הסוערות והאינטנסיביות ביותר מבחינה ביטחונית – ימי מבצע חומת מגן. הרצל שירת כקלע וכצלף קרבי, עד שנפצע והועבר לתפקיד עורפי יותר. השירות הצבאי לא רק חישל אותו, אלא גם פער את הסדק הראשון בתפיסת עולמו. שם, בין שכם לשא־נור, פגש לראשונה מקרוב את הבייני"שים. "מגיל קטן, כל מה שספגתי מהתקשורת היה שהדתיים והחרדים הם הרע המוחלט", הוא מודה בגילוי לב. "תדלקו אותנו בלי סוף שהם לוקחים את כל התקציבים, לא משרתים בצבא, פרזיטים שמזיקים ומנסים להרוס את המדינה. כילד, כשראיתי אדם דתי ברחוב, האוטומט שלי היה להתמלא בשנאה כלפיו, כי זה מה שמכרו לי". אבל המציאות בתוך הפלוגה הפגישה אותו עם ממד אחר לחלוטין. "פתאום אתה פוגש בצבא חבר'ה בייני"שים – אנשים רציניים, לא מקללים, לא גונבים. אצלנו בצבא היינו רגילים שהשלמת ציוד היא חלק בלתי נפרד מהחיים. פתאום הדתיים אומרים לך: 'אחי, תקרא לזה איך שאתה רוצה – זו גנבה'. אתה רואה חבר'ה שחוזרים ממסע כומתה מפרך, גמורים מעייפות, ומה שהם עושים רגע לפני שהם קורסים זה לעמוד ולהתפלל. שאלתי את עצמי: מאיפה יש להם את הכוחות האלה? התחלתי להבין שהדתיים האלה הם משהו אחר לגמרי". בתום שלוש שנות שירות צבאי, כשהם כבר שש שנים יחד, יצאו הרצל ועינב לטיול הגדול במזרח הרחוק. במשך שנה תמימה הם גמאו עשר מדינות – מהודו, נפאל ווייטנאם, דרך קמבודיה, הפיליפינים, בורמה, הונג קונג, לאוס, סין ותאילנד. מסע של טרקים, תרבויות רחוקות וחיפוש פנימי בלתי פוסק. "זה לא היה רק 'בוא נכיר את העולם', זה היה 'בוא נחפש, בוא נראה'", מציין הרב ניקר. "ובתוך כל המסע הזה, פתאום אתה פוגש במזרח חבר'ה חב"דניקים ועוד אנשים טובים ואיכותיים בבתים היהודיים. ואז אתה מבין ששיקרו לך כל החיים. הרחיקו אותך מהם סתם, סיפרו לך סיפורים, בעוד שבאמת מדובר באנשים זהב". בצפון הודו פגש הרצל שלושה חסידי ברסלב – ארז לבנון, משה סגיר ואליעזר בוצר, שניים מהם כבר לא איתנו למרבה הצער. המפגש האנושי והמוזיקלי איתם נגע בו במקומות העמוקים ביותר. "ממש התחברתי אליהם", הוא נזכר, "החלפנו טלפונים, דיברנו המון ואמרתי להם: 'תקשיבו, אני מרגיש שאתם מנגנים את הנשמה שלי'". החיבורים הללו הובילו אותו ואת עינב, בסופו של דבר, לסמינר יהדות בהונג קונג. התכנון המקורי היה לעצור שם ליומיים בלבד, אך הצמא לתשובות השאיר אותם במקום כמעט חודש תמים. שם, במקום המרדף האוטומטי אחר הריגוש הבא, התרחש רגע מכונן אחד ששינה את הכול. "הייתה אמורה להתקיים מסיבת פול מון גדולה בקופנגן – אירוע של כ־20 אלף איש על החוף, שמרכז את כל התאוות והריגוש שהעולם הזה מציע", מספר הרב ניקר. "בראש שלנו אז, רצינו לטעום ולנצל הכול. אמרתי לעינב: 'אנחנו חייבים להיות שם, זה אלפיים קילומטר מפה ואני לא רוצה להפסיד את זה'. היא ענתה לי בטבעיות: 'מה שתרצה, אני איתך'. אבל באותו ערב, כשעמדתי במרפסת והסתכלתי על הירח המלא, הלב שלי היה חצוי. ידעתי שיש מסיבה שאני כביכול מפסיד וזה ביאס אותי, אבל גם הבנתי שלא טוב לעצור את הסמינר באמצע. חזרתי פנימה ואחד החבר'ה שאל אותי: 'מה אתה מבואס?' אמרתי לו: 'הפסדתי את מסיבת החיים שלי'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אתה רוצה מסיבה אמיתית? שב'". אותו אברך פתח מולו גמרא, מסכת סנהדרין, והם החלו ללמוד יחד. "זה היה בשעה 11 וחצי בלילה. בארבע לפנות בוקר תפסתי את הראש ואמרתי לו: 'תקשיב, מה זה? ניסיתי כל כך הרבה דברים בחיים שלי, אבל בחיים לא הרגשתי התעלות כזאת!' הוא חייך ואמר לי משפט שנחקק בי לתמיד: 'זה לא משהו שמגיע מבחוץ, זה מגיע מבפנים. אתה לא צריך שום חומרים ושום מסיבות – זו הנשמה שלך שפשוט נדלקה'. באותו רגע אמרתי לעצמי: אם יש משהו אמיתי בעולם – זה זה. את זה אני רוצה". 17 שעות תורה ביממה החזרה לארץ בתום שנת הטיול הביאה איתה טלטלה לא פשוטה. אחרי שש שנים יחד, הרצל ועינב הגיעו להחלטה לחתוך את הקשר לחלוטין. "זה לא היה רק להיפרד, זה היה לשרוף את הגשרים. למחוק מהטלפון, לגמור וזהו. פתאום מצאתי את עצמי בריקנות. הייתי קם כל יום, נוסע לחוף בראשון לציון, תופס גלים, יוצא למסיבות. חברים אמרו לי: 'מה אתה עושה בחיים שלך? לך לחפש עבודה!'" ניקר החל לעבוד כמרצה ברשת 'למטייל', כשהוא מכין אנשים לטיולים במזרח הרחוק. יום אחד, בתום הרצאה, הוא גילה בטלפון עשר שיחות שלא נענו מאחד החברים. "הוא אמר לי: 'יש פה הרצאה מעניינת, זורם?' הלכתי איתו. בסוף ההרצאה המרצה – הרב אמנון יצחק – שאל אם יש למישהו שאלה. מצפונית הרגשתי שמשהו אצלי חייב להשתנות. מצב שמירת העיניים והתכנים שראיתי באינטרנט הציק לי מאוד. שאלתי אותו: 'הרב, איך אני שומר על העיניים? נמאס לי, אני רוצה לשמור!' הוא אמר פשוט: 'לך לישיבה, תנקה את המוח'". הרצל לא חיכה. הוא הרים טלפון לחברים מהבית היהודי שפגש בהודו – הרב ארז לבנון ומשה סגיר. "שאלתי אותם: 'לאן להגיע?' הם אמרו לי: 'תבוא אלינו לשבת'. הגעתי לבת עין – המקום הכי 'הודי' בארץ, מלא אווירה. עברתי שם שבת מרוממת ושאלתי את ארז: 'לאן אני ממשיך מפה?' הוא ענה: 'תלך למכון מאיר בירושלים, שם זה הלב'". כשנכנס למכון מאיר, הרגיש שהגיע אל היעד. "נכנסתי לחדר של ראש הישיבה, הרב דב ביגון. פתחתי את הדלת וראיתי מולי צדיק כמו מלאך. הייתי בלי כיפה, עם שיער ארוך פזור, שרוואל, כולי שְלוך. הרב הביט בי ברוך ואמר: 'יש עכשיו שיעור של הרב יואב מלכא, תרד לשמוע'. נכנסתי לשיעור, וככל שהרב מלכא דיבר – הרגשתי קפיצת בנג'י בתוך הלב. הלימוד היה בספר 'אורחות צדיקים'. אמרתי לעצמי: 'זה להרגיש את החיים! כל החיים חיפשתי בדיוק את זה!' מאותו יום נשאבתי לחלוטין. הייתי קם כל בוקר, ומשבע בבוקר עד שתים עשרה בלילה שומע רק שיעורי תורה". הרצל שקע כולו בלימוד, עד שיום אחד התרחש נס קטן נוסף במסדרונות הישיבה. "אחרי כמה חודשים, פסעתי יום אחד במסדרון ופתאום ראיתי מולי את עינב! לא דיברנו חצי שנה, מאז שנפרדנו. שאלתי אותה בהלם: 'מה את עושה פה?' היא ענתה לי: 'אני לומדת במכון אורה'. התברר שכבר חודשיים שלמים אנחנו נמצאים באותם שיעורים, מתחת לאותו גג, ולא ידענו זה על זו. המפגש הזה חידש את הקשר בינינו באופן מיידי. התחלנו ללכת לשיעורים יחד ולחוד, ואחרי כמה חודשים הבנתי שאין מה לחכות – הגיע הזמן להתחתן". בחוף הים של ראשון לציון, מול הגלים, הציע לה הרצל נישואין: "עברנו יחד את כל התיכון, את הצבא ואת הטיול הגדול. נפרדנו רק כדי להיפגש שוב – בטהרה ובקדושה. הגיע הזמן שנתחתן". עינב הסכימה מיד. אבל גם סביב החתונה לא חסרו אתגרים. סבו חשש שהפרדה בין גברים לנשים תבריח את האורחים החילונים, אך הרב ניקר עמד על שלו. ביום החתונה מילאו את האולם 500 אורחים – בני משפחה, חברים חילונים, ותלמידי מכון מאיר ומכון אורה. "תוך כדי הריקודים, סבא ניגש אליי ואמר: 'זו החתונה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. עם כל ההפרדה, הכי יפה ככה. בקדושה ובצניעות'". לאחר החתונה לא היה להם ספק לאן הם ממשיכים. עוד בימיו כחייל בצנחנים, כשנשלח לאבטח את גבעה ט' ביישוב עלי, אמר לעינב: "אם נגור איפשהו בחיים, אני מקווה שזה יהיה פה. יש פה אווירה טובה ואנשים מיוחדים". היישר מהחתונה הם נסעו לעלי, ושם הם מתגוררים כבר 20 שנה. הרב ניקר המשיך לחמש שנות לימוד במכון מאיר וחמש שנים נוספות בתוכנית לבוגרי צבא בעלי, ובמהלכן נולדו להם שלושה ילדים. לגעת בעולם הנסתר כיום, הרב הרצל ניקר הוא דמות חינוכית מובילה ומוערכת: הוא משמש כר"מ ואחראי שבו"שים במכינת אלישע סמוך לנווה צוף, ומלמד בשורה ארוכה של מוסדות, בהם אולפנת עפרה, אולפנת אמנה בכפר סבא ו'הזולה של חצרוני'. פרט להיותו ר"מ ואיש חינוך, לרב ניקר יש עוד כלי מיוחד במינו בארגז הכלים: הוא אומן חושים וקוסם מקצועי, המשלב את אומנות האשליה כמעט בכל שיעור וסדנה שהוא מעביר. "הקסמים שם באוטובוס מול המחבלים בווייטנאם אולי הצילו את החיים שלנו, אבל החיבור לזה הגיע אצלי הרבה לפני כן", הוא מחייך. "תמיד הרגשתי שזה סוג של נגיעה בעולם הנסתר – הבנה עמוקה שיש משהו מעבר למה שהעיניים הפיזיות רואות. מה שאתה רואה מולך זה לא בדיוק כל התמונה, תמיד יש עומק נוסף. דרך עולם הקסמים אפשר להכניס המון מסרים ורובד רוחני. כמובן שאני תמיד מבהיר לתלמידים שאין פה שום כוחות עליונים, אלא הכול אחיזת עיניים, זריזות ידיים ומניפולציות לשוניות, אבל המסר שמאחורי הקסם הוא אמיתי לגמרי". איך זה עובד בפועל בתוך השיעור? "לדוגמה, אני מגיע לתלמיד, מוציא חבילת קלפים ואומר לו: 'תבחר קלף. הקלף הזה – זה אתה מעכשיו'. הוא בוחר, ואז אני מבקש ממנו להכניס את הקלף בחזרה לאמצע החבילה. אני אומר לו: 'כל החבילה מסביב זו החברה, הלחץ החברתי. עכשיו אתה לא מוצא את עצמך בתוך כל הבלגן, נכון?' הוא מסכים איתי. אני שואל אותו: 'אתה יודע מי אתה באמת? מה היה הקלף שלך?' הוא עונה לי. אני אומר לו: 'יופי, ברגע שאתה יודע מי אתה – תחצה את החבילה איפה שאתה רוצה'. הוא פותח. אני מאתגר אותו: 'אתה בטוח שאתה רוצה לעצור בדיוק שם, או עוד טיפה?' איפה שהוא רק יבחר לעצור – שם בדיוק יחכה הקלף שלו. ואז מגיע המסר: 'אם אתה יודע מי אתה ואתה יודע לעצור בזמן – אתה תמיד תמצא את עצמך'. זה רק קסם אחד מתוך אלפים. כמעט כל שיעור אני פותח ככה ומכניס את זה לתוך הדינמיקה הלימודית". בנוסף לכך, מעביר הרב ניקר הרצאות ושיעורים לנוער בכל רחבי הארץ, בין השאר דרך ארגון 'תורה נוער' וביישובים שונים. אחת מגולות הכותרת של עשייתו היא סדנאות ושבתות בר־מצווה. "אנחנו עושים שבתות בר־מצווה מיוחדות במינן", הוא מתאר. "אני משלב את נער הבר־מצווה בתוך קטעי אומנות החושים, ומחבר גם את ההורים לתוך החוויה. בין קסם לקסם, אני משתף בסיפור האישי שלי, ומזמין את ההורים לספר על הניסים הפרטיים של המשפחה שלהם. אלו רגעים מרגשים מאוד של חיבור, שמראים איך מתוך חוויות החיים והניסים הקטנים שלנו אפשר לצמוח ולבנות זהות יהודית עמוקה ומחברת". "בדור הזה, לכולם יש משהו משותף: זה דור של נשמות צמאות", מנתח הרב ניקר. "כולם רוצים עומק, כולם אומרים לך: 'אל תערבב אותי. תן לי את האמת, תדבר איתי אל הלב, בגובה הנשמה'. אנשים לא מחפשים היום גימיקים שטחיים. הם רוצים פנימיות ועושר רוחני. נמאס להם מעושר חומרי, הרי ב־20 שקל אפשר להשיג היום כל סוג של משהו זול שתרצה. בגלל שהכול נהיה כל כך נגיש וזול בטלפונים ובמסכים, הנוער מחפש את היוקר, את התפארת, את מה שיש בפנים". היום אנחנו רואים תופעה מורכבת: נוער של "גם וגם". מישהו יכול ללכת למועדון בליל שבת, ואחרי זה לעשות קידוש בדבקות. בחורה שתלך בלבוש לא צנוע, ותרוץ לסליחות בדמעות. "זה נכון, פעם תהליך תשובה היה טוטאלי – או שאתה שם או שאתה פה. היום יש גם וגם בעוצמות מטורפות. לדעתי, כל התופעה הזאת של שירים וטרנדים של 'חצאית פעם בשבוע' או 'ציצית בלי כיפה' – זו שפה של בעלי תשובה. לחילונים זה מעולה! שיתחילו עם פעם בשבוע חצאית, עם סיגריה אחת פחות בשבת – זה מצוין, תתחיל לעלות בסולם! הבעיה היא כשהדתיים משתמשים בסולם הזה לא כדי לעלות, אלא כדי לרדת. הם אומרים: 'אני דתי, אבל לא שומר נגיעה'. אנחנו בעלי התשובה המצאנו את המושגים האלה כדי שנוכל להתחזק ולעלות, ואתם לקחתם את הסולם כדי לרדת?" הרב ניקר אינו חושש להציב מראה נוקבת מול הציבור הדתי־לאומי. "הציבור הדתי לפעמים מאוד חובב חילוניות – בסדרות, בסרטים, בלבוש ובאופן החיים. בשיעורים שלי אני מדבר על זה הרבה, על מה שנקרא הנדסת תודעה. כמו שאני עושה לתלמידים קסמים ומראה להם איך עובדים עליהם בעיניים, כך אני מסביר להם איך התקשורת עובדת עליהם, איך שוטפים להם את המוח, ואיך נלחמים על הנשמות של הציבור הדתי כדי לקחת ממנו את הכוח המשפיע בארץ". לאן המטוטלת הזאת הולכת? "חילוני שהוא 'גם וגם' – בסוף יחזור בתשובה במאה אחוזים. דתי שהוא 'גם וגם' יכול להפוך למה שקוראים דתל"פ – דתי לפעמים. אבל גם הוא, ברגע שהוא ישאל את עצמו 'כמה אני יכול לשקר לעצמי?' יבין שהוא כבר עשה את הסיבוב, נגע, ראה ועשה – והוא יחזור. אני מלווה אנשים כבר הרבה שנים ורואה את התהליכים שלהם: איפה הם התנתקו, ואיך פתאום בן אדם חוזר, בדרך שלו, אם זה בציצית או בכיפה תרבושית. הרוב בסוף חוזרים. המטוטלת הזאת עובדת לפי הכלל של שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. בשורה התחתונה, הדור הזה מתקדם לאט ובבטחה אל הקדושה". לחזור בתשובה עם הילדים לצד העבודה היומיומית עם בני הנוער, לרב ניקר יש מסר נוקב וחד, שמופנה דווקא לדור ההורים. "אני חושב שאסור להורים לפחד מלחזור בתשובה בעצמם יחד עם הילדים שלהם", הוא אומר בגילוי לב. "אני לא מטיף מוסר לאף אחד, אני מדבר קודם כול אל עצמי בקול רם: תשים לב ממה אתה מתלהב בבית – מהמכונית החדשה, מהריצוף, או מספר קודש חדש שיצא? תשים לב עד כמה מעסיק אותך שיעור תורה עם הילדים שלך". "צריך שתהיה בבית יותר חדוות קודש, יותר התלהבות בעבודת ה'", הוא אומר בנחרצות. "לא להיות 'דתי לחוץ', אלא דתי בשמחה, באש של אהבה. לבוא בטוב, לשמוע את הילד, לשאול אותו: 'מה קשה לך? בוא נברר את זה ביחד, בוא נחפש ספר שמדבר על זה'. לא לפחד לנסוע יחד לשיעורי תורה ולצבור חוויות שמחות יחד. ברגע שהבן רואה שאבא שלו לא מפחד להתחדש ולחזור בתשובה בקדושה, הוא אומר לעצמו: 'וואו, גם אני יכול!'. 'חנוך לנער על פי דרכו' זו לא סיסמה. צריך לצאת עם הילדים, לתת להם לחיות, ללוות אותם באמיתיות. חינוך שנבנה באהבה ובאמונה – זה מה שמחזיק בסופו של דבר לכל החיים".
הפוסט בלי אשליות הופיע לראשונה ב-בשבע.